תקציר: לאחרונה, הצהיר נסראללה בנאומו על האסטרטגיה שבה בחר חיזבאללה להוריד את ישראל על ברכיה, תוך הימנעות ממלחמה כוללת: האסטרטגיה של האדמה החרוכה (Scorched Earth) או בערבית: "ארד אל מחרוקה", שתשמש לו גם מנוף לגרום לישראל לוויתורים טריטוריאליים בהסכם שרוקם עמוס הוכשטיין, וגם לוודא שלא יישאר לפליטים ישראלים מקום לחזור אליו. באסטרטגיה זו ובהשלכותיה יעסוק המאמר.

ניצב משנה בגמלאות, ד"ר פנחס יחזקאלי הוא שותף בחברת 'ייצור ידע' ואיש אקדמיה. שימש בעבר כראש המרכז למחקר אסטרטגי ולמדיניות של המכללה לביטחון לאומי, צה"ל. הוא העורך הראשי של אתר זה.

זהו מאמר המבטא את דעתו של הכותב ואת הערכותיו המקצועיות בלבד.

זהו מאמר ראשון מתוך שלושה על שיטת 'האדמה החרוכה'. למאמרים האחרים לחצו כאן:

• פנחס יחזקאלי: ההיסטוריה לעולם לא תסלח לאיש שהרס את פריז!
• אלי מירון: תקיפת מתקני הנפט בסעודיה. כיצד בוצעה ומדוע אמצעי ההגנה לא פעלו?

*  *  *

לאחרונה, הצהיר נסראללה בנאומו על האסטרטגיה שבה בחר חיזבאללה להוריד את ישראל על ברכיה, תוך הימנעות ממלחמה כוללת: האסטרטגיה של האדמה החרוכה (Scorched Earth) או בערבית: "ארד אל מחרוקה", שתשמש לו גם מנוף השפעה, לגרום לישראל לוויתורים טריטוריאליים בהסכם שרוקם עמוס הוכשטיין, וגם לוודא שלא יישאר לפליטים ישראלים מקום לחזור אליו.

ההצהרות הללו לא צריכות להפתיע, שהרי האסטרטגיה הזו נמצאת בבסיס תוכניתו של תכנית קאסם סולימני האיראני, ליצור 'טבעת אש' מסביב למדינת ישראל, שהרי, מי צריך פצצת אטום, כשיש 135,000 רקטות קצרות טווח, כ- 14,000 רקטות כבדות, ארוכות טווח וטילים מדויקים?

חלק ממלחמת התשה

אסטרטגיה צבאית זו כוללת הרס מכוון של משאבים כדי למנוע מאויב מתקדם לנצל אותם, ולשימוש בה יש היסטוריה ארוכה ומגוונת, מסכסוכים עתיקים ועד עידן הלוחמה המודרנית, לאורך השנים התפתחה אסטרטגיה זו - הן ביישום והן במשמעות - והיא משקפת שינויים שעברה הטכנולוגיה הצבאית, הקשרים פוליטיים, גיבוש סטנדרטים אתיים ונסיגה מהם. השימוש הקיצוני ביותר שלה הוא כמובן השימוש בגרעין!

אסטרטגיית האדמה החרוכה היא חלק משיטותיה של מלחמת התשה, (Attrition) שמכוות ל"שחיקה הדרגתית ומתמשכת בכושר הלחימה של האויב על-ידי פגיעה מצטברת בתשתיותיו, בגיסותיו, בנשקו וברוחו". הגדרה אחרת היא כתישת יכולת השרידות של המערכת היריבה. התשה יכולה להיות מופעלת נגד התוקף ונגד המגן כאחד [להרחבה על התשה ומלחמת התשה, לחצו כאן].

יישומים בעת העתיקה ובימי הבינים

אנו פוגשים את 'שיטת האדמה החרוכה' כבר במקורותינו.

• בפעם הראשונה מבצע את השיטה האלוהים בארצו בהרסו את סדום ועמורה: "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וצביים אֲשֶׁר הָפַךְ יְהוָה בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" (דברים, כ"ט, כ"ב).
• בפעם השנייה עושה זאת שמשון, במלחמתו בפלישתים: "וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן, וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת שׁוּעָלִים; וַיִּקַּח לַפִּדִים, וַיֶּפֶן זָנָב אֶל-זָנָב, וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין-שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת, בַּתָּוֶךְ, וַיַּבְעֶר-אֵשׁ בַּלַּפִּידִים, וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים; וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד-קָמָה, וְעַד-כֶּרֶם זָיִת" (שופטים ט"ו ד').

הסקיתים השתמשו בשיטת האדמה החרוכה נגד דריווש הראשון מלך פרס. כאשר הסקיתים נסוגו, הם הרסו את מאגרי המזון והרעילו את הבארות. כתוצאה מכך, חלק גדול מאנשיו מתו מרעב והתייבשות; ודריווש נאלץ להודות בתבוסתו (ויקיפדיה: אדמה חרוכה).

שימוש מוקדם נוסף לשיטה, היה במהלך המלחמה הפלופונסית (431-404 לפנה"ס) בין אתונה לספרטה. הספרטנים הרסו באופן שגרתי את השטחים החקלאיים סביב אתונה, בניסיון להרעיב את העיר לכניעה. באופן דומה, במהלך המלחמות הפוניות (264-146 לפנה"ס), הורה הגנרל הרומי סקיפיו אפריקנוס להרוס את האדמות החקלאיות הקרתגיות כדי לשתק את המאמץ המלחמתי שלהם.

הגנרל היווני קסנופון כתב באנבסיס שהארמנים שרפו את יבולם ואת מקורות המזון שלהם לפני הגעתם של שכירי החרב היוונים. גם הרומאים נהגו להרעיל את הבארות במקומות שנאלצו לסגת מהם (ויקיפדיה: אדמה חרוכה).

בימי הביניים, האסטרטגיה הופעלה לעתים קרובות במהלך פלישות ומצורים. לדוגמה, במהלך הפלישות המונגוליות של המאה ה-13, כוחותיו של ג'ינגיס חאן הרסו ערים שלמות ואדמות חקלאיות, ולא השאירו דבר לאויבים להשיב או להשתמש בהם. טקטיקה זו כוונה לא רק לרווח צבאי מיידי אלא גם להחדיר טרור ולהכפיף אוכלוסיות.

ביוני 1462 במרד של הולאכים בהנהגת ולאד המשפד נגד הכיבוש העות'מאני, שרפו המורדים הנסוגים את השדות והרעילו את הבארות, בתקווה שהפולשים העות'מאנים ירעבו וייאלצו לסגת (ויקיפדיה: אדמה חרוכה).

שימושים בעידן המודרני המוקדם

שימוש משמעותי באסטרטגיית זו נעשתה בתקופה המודרנית המוקדמת, במיוחד באירופה.

דוגמה בולטת אחת הייתה מלחמת שלושים השנים (1618-1648), שבה צבאות הרסו לעתים קרובות כפרים ואדמות חקלאיות כדי לשלול משאבים מהאויב. ההשפעה של טקטיקות כאלה תרמה לרעב נרחב ולפירוק אוכלוסין, והדגישה את ההשלכות ההומניטריות ההרסניות של האסטרטגיה.

ברוסיה, הפכה אסטרטגיה זו למאפיין מכונן בהגנה מפני פלישות. במהלך מלחמת הצפון הגדולה (1700-1721), הורה פיטר הגדול הורה להרוס שטחים רוסים, כדי להאט את התקדמותו של המלך השוודי צ'ארלס ה-12.

בזמן מלחמות נפוליאון שמשה מדיניות האדמה החרוכה בהצלחה את ספרד (ויקיפדיה: אדמה חרוכה).

מאוחר יותר, בשנת 1812, הצאר אלכסנדר הראשון השתמש באסטרטגיה דומה נגד הצבא הגדול של נפוליאון. הגנרל הרוסי, פילדמרשל מיכאיל ברקלאי דה טולי, נקט במדיניות של אדמה חרוכה על אדמתו (ולא קוטוזוב, כפי שמספר לנו טולסטוי ב'מלחמה ושלום'...). הרוסים הרסו באופן שיטתי יבולים, בתים ותשתיות, אשר יחד עם החורף הקשה, הובילו לנסיגה הרת אסון של נפוליאון (ויקיפדיה: אדמה חרוכה).

אסטרטגיית האדמה החרוכה הייתה בשימוש בולט גם במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית (1861-1865, ב"מצעד אל הים" או "מערכת סוואנה" (The March to the Sea או Savannah Campaign) של גנרל האיחוד, וויליאם שרמן ב-1864. לאחר הצלחתו במערכה על אטלנטה במאי 1864, עזבו כוחותיו של שרמן את אטלנטה הכבושה דרך מדינת ג'ורג'יה דרומה, והרסו מסילות ברזל, מפעלים ונכסים חקלאיים, במטרה לשבור את עמוד השדרה הכלכלי של הקונפדרציה ולצמצם את יכולתם להמשיך במלחמה. הוא הורה לכוחותיו לשרוף יבולים, לשחוט עדרי בקר ולהחרים אספקה, ולבסוף להשמיד תשתיות אזרחיות לאורך נתיב התקדמותו. המסע, אשר עבר הרחק מעבר לקווי האויב ובתוך הטריטוריות האזרחיות, החריב בדרכו 20% מהחוות בג'ורג'יה, וגרם לנזק כבד, בתעשייה, בתשתיות וברכוש אזרחי, ובכך גרם לחיסול יכולתה הפיזית והפסיכולוגית של הקונפדרציה להשיב מלחמה.

הצעדה הזו - בת 480 הקילומטרים - הסתיימה בכיבושה של סוואנה ב-21 בדצמבר 1864. שרמן ומפקדו, לוטננט גנרל יוליסס גרנט - הגנרל המפקד של הצבא, האמינו כי מלחמת האזרחים תבוא לכדי סיום רק כאשר תשברנה היכולות הכלכליות, האסטרטגיות והפסיכולוגיות של מדינות הקונפדרציה. על כן, לא היו קרבות גדולים לאורך הצעדה, אלא התמסרות להרס התשתית של הדרום, שסייעה מאוד להתמוטטות הדרום ולכניעתו. מסע זה מצוטט לעתים קרובות כנקודת מפנה שהאיצה את סיום הסכסוך.

שימושים במאה ה-20 ובמלחמות העולם

בשתי מלחמות העולם יושמה אסטרטגיית האדמה החרוכה בקנה מידה חסר תקדים, תוך שימוש בטכנולוגיה מודרנית ובלוחמה תעשייתית. 

במהלך מלחמת העולם הראשונה, צבאות נסוגים, במיוחד בחזית המזרחית, אימצו טקטיקות של אדמה חרוכה כדי למנוע משאבים מהאויב. הנסיגה הרוסית ב-1915 ראתה הרס נרחב של תשתיות ואספקת מזון.

מלחמת העולם השנייה סימנה אולי את השימוש הנרחב ביותר במדיניות זו. ברית המועצות השתמשה בו רבות במהלך מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית של 1941. סטלין הורה להשמיד כל דבר שיכול להועיל לגרמנים המתקדמים. מפעלים פורקו והועברו מזרחה, יבולים נשרפו, ואפילו ערים שלמות נותרו בהריסות. כך למשל, שרף הצבא האדום את מפעלי הנפט שלו כדי למנוע מהנאצים להשתמש בנפט (ויקיפדיה: אדמה חרוכה). האפקטיביות של אסטרטגיה זו, בשילוב עם החורף הרוסי הקשה וההתנגדות הסובייטית העזה, תרמו באופן משמעותי לתבוסה הסופית של הכוחות הגרמניים.

כוחות הציר השתמשו גם הם באסטרטגיה זו. הגרמנים - במהלך נסיגתם מברית המועצות ומאוחר יותר מצרפת - הרסו תשתיות כדי לעכב את התקדמות בעלות הברית. כך למשל, זמן קצר לפני שחרור פריז, הורה היטלר להניח חומרי נפץ מסביב לאתרים חשובים, כגון מגדל אייפל, וצמתי תחבורה מרכזיים. המושל הצבאי דיטריך פון קולטיץ נצטווה להפעיל פצצות אלו, אם בעלות הברית תגענה לסביבות העיר, ולהפוך את פאריס לעיי חורבות. בפועל הוא לא עשה זאת, אלא נכנע לבעלות הברית (ויקיפדיה: צו נירון) [להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'ההיסטוריה לעולם לא תסלח לאיש שהרס את פריז', לחצו כאן].

לקראת סוף המלחמה הוציא אדולף היטלר את "צו הריסת שטח הרייך" שכונה 'צו נרון' (Nerobefehl), בה פקד על כוחותיו את נוהל "אדמה חרוכה" בעת נסיגת הכוחות הנאציים במרץ 1945, ולהשמיד את שטחי הקיום של העמים הכבושים, כמו גם של העם הגרמני עצמו לאחר המלחמה. האחריות לביצועו הוטלה על שר החימוש אלברט שפר, שסיכל אותה (ויקיפדיה: צו נירון).

באופן דומה, השתמשו היפנים בטקטיקות כאלה בסין ובאיי האוקיינוס ​​השקט.

אבל בעלות הברית הגדילו לעשות, כשיצרו 'סופות אש' באופן מכוון ומלאכותי בעזרת, מה שמכונה: הפצצות שטיח, לדוגמה, ההפצצות על טוקיו, על האמבורג ועל דרזדן, את תוצאותיה של הפצצת טוקיו ב- 26 במאי 1945 - ושל סופת האש שנגרמה בעקבותיה, ניתן לראות בתמונה למטה, שמזכירה מאוד תמונות מהירושימה ונגסאקי בעקבות התקיפה האטומית שם [למאמר: 'הפצצת שטיח' – לא צריך פצצת אטום!, לחצו כאן]:

השימוש הקיצוני: שימוש בנשק גרעיני

נשק גרעיני הוא נשק שכוחו ההרסני נוצר על ידי תגובה גרעינית של ביקוע או היתוך. בהיסטוריה של הלוחמה נעשה שימוש בנשק גרעיני רק פעמיים, נגד יפן, בשלהי מלחמת העולם השנייה. המקרה הראשון אירע בבוקר 6 באוגוסט 1945, כשארצות הברית הטילה את פצצת האורניום "ילד קטן" על העיר היפנית הירושימה. המקרה השני אירע שלושה ימים לאחר מכן כשארצות הברית הטילה את פצצת הפלוטוניום "איש שמן" על העיר נגסאקי.

השימוש בכלי נשק אלה, שתוצאתו המיידית הייתה הרג של מאות אלפי אזרחים (הערכות נעות בין 100,000 ל-200,000 בני אדם הרוגים, מספר שאף גדל לאורך הזמן כתוצאה מחשיפה לקרינה הרדיואקטיבית שיצרו הפיצוצים) היה ונותר שנוי במחלוקת.

מאז, הוא משמש להרתעה בלבד, אולם זמינותו מתרחבת, ומן הסתם, השימוש בו שוב הוא רק עניין של זמן.

יישומים מודרניים ושיקולים אתיים

במחצית השנייה של המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21, נעשה שימוש באסטרטגיית האדמה החרוכה בסכסוכים שונים:

• במהלך מלחמת וייטנאם, ריססה ארצות הברית באופן נרחב שטחים חקלאיים, במטרה למנוע מזון מכוחות הווייטקונג. עם זאת, היו לכך השלכות סביבתיות ובריאותיות קשות שהובילו לנזק סביבתי, ולמחלוקת ארוכת טווח.
• בסכסוכים עדכניים יותר, כמו אלה במזרח התיכון ובאפריקה, שחקנים לא ממלכתיים וארגוני טרור אימצו גם הם את האסטרטגיה. דאעש, למשל, השמידה אדמות חקלאיות, שדות נפט ואספקת מים בשטחים שהם שלטו או נאלצו לנטוש, במטרה להסב נזק ארוך טווח לאויביהם.
• ב- 14 לספטמבר 2019 לפנות בוקר, תקפו האיראנים את שדות הנפט אבקייק (ראו תמונה למטה) ושדה ח'ורייס של חברת עראמקו הסעודית, והשמידו כ- 50% מהייצוא הסעודי לחצי שנה תמימה [להרחבה בסוגיה זו ראו את מאמרו של אלי מירון: 'תקיפת מתקני הנפט בסעודיה. כיצד בוצעה ומדוע אמצעי ההגנה לא פעלו?' לחצו כאן].
• וגם אנחנו מאיימים להחזיר את לבנון למאה ה- 16 מפחד שהם יעשו לנו את אותו הדבר בדיוק.
• העזתים שיגרו בלונים ועפיפונים בוערים לשדות העוטף,
• ועתה עושה זאת גם נסראללה.

גם ישראל עושה שימוש באסטרטגיית 'האדמה החרוכה'

• קודם החזרת חצי האי סיני למצרים אחרי מבצע סיני בשנת 1956, הרס חיל ההנדסה של צה"ל את התשתיות בחצי האי ('מבצע עמורה'). 
• במלחמת לבנון השנייה פגע צה"ל קשה ברובע הדאחייה, מעוזו של חיזבאללה. בגלל אשליה שההרס השפיע על הארגון פותחה מה שכונה 'אסטרטגיית הדאחיה', ומאז מאיימת ישראל "להחזיר את לבנון לתקופת האבן" אם תחצה קווים אדומים (שהיא חצתה כבר מזמן...).
• במלחמה המסלימה מול איראן, איימו אישים בישראל להשבית את ששת שדות הנפט, שבהם תלויה כלכלת איראן.
• מול ההתעצמות הצבאית הגוברת של מצרים המופנית נגדנו נשמעו איומים מאישים ישראלים שונים כי אם תותקף, ישראל תקריס את סכר אסואן.
• במלחמת 'חרבות ברזל' משטח צה"ל חלקים משמעותיים מרצועת עזה והופך אותם ללא ראויים למגורים.

סיכום

העיקרון הבסיסי של שלילת משאבים מהאויב - שנמצא בבסיס 'אסטרטגיית האדמה החרוכה', היה ונותר מרכיב חזק, אם כי שנוי במחלוקת, באסטרטגיה צבאית. למרות העלויות ההומניטריות והסביבתיות וההשלכות האתיות שלו הוא יישאר תמיד כלי אסטרטגי אפקטיבית מאוד לשימוש ולהרתעה!

[לאוסף המאמרים על אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם.
• הרחבת המושג: 'סופת אש' / 'סערת אש'.
• מאמר: 'הפצצת שטיח' – לא צריך פצצת אטום!
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.
• פנחס יחזקאלי: הרחבה בנושא התשה ואסטרטגיית התשה.
• אוסף המאמרים על מלחמת העולם הראשונה.
• אוסף המאמרים בנושא השואה ומלחמת העולם השנייה.
• הרחבת המושג: מינוף / מנוף השפעה. הדרך להשיג הרבה בפחות.
• מאמרו של ד"ר פנחס יחזקאלי: 'ההיסטוריה לעולם לא תסלח לאיש שהרס את פריז'.
• מאמרו של אלי מירון: 'תקיפת מתקני הנפט בסעודיה. כיצד בוצעה ומדוע אמצעי ההגנה לא פעלו?'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2018), אש, פירומנים ומבעירי בערות, לסוגיהם, באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 11/7/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), 'סופת אש', ייצור ידע, 23/8/14.
• פנחס יחזקאלי (2015), הפצצת שטיח: לא צריך פצצת אטום!, ייצור ידע, 22/11/15.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2003), התשה ואסטרטגיית התשה, ייצור ידע, 2/3/03.
• פנחס יחזקאלי (2020), מלחמת העולם הראשונה באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/3/20.
• פנחס יחזקאלי (2018), שואה ומלחמה: מלחמת העולם השנייה באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 10/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), מינוף / מנוף השפעה. הדרך להשיג הרבה בפחות, ייצור ידע, 25/12/14.
• פנחס יחזקאלי (2018), 'ההיסטוריה לעולם לא תסלח לאיש שהרס את פריז', ייצור ידע, 22/9/18.
• אלי מירון (2019), תקיפת מתקני הנפט בסעודיה. כיצד בוצעה ומדוע אמצעי ההגנה לא פעלו?, ייצור ידע, 9/10/19.
• ויקיפדיה: אדמה חרוכה.
• ויקיפדיה: צו נירון.